מאת : יוני אלקינס, 2015, MSW
הרקע התיאורטי
קיימות גישות רבות לטיפול בפוסט טראומה. במאמרים הבאים אנסה להסביר בצורה פשוטה את אחת השיטות המובילות כיום, בשם EMDR (Eye Movement Desensitization & Reprocessing), (Shapiro & Laliotis, 2015)שתרגומו המילולי הוא 'תנועות עיניים, הקהיה ועיבוד מחדש'. היתרון המרכזי בשיטת טיפול זו הוא שהיא מהירה יותר משאר הטיפולים הממוקדים בטראומה, ודורשת פחות מהמטופל (אין שיעורי בית).
התיאוריה העומדת מאחורי טיפול זה היא תיאוריית הAIP (Adaptive Information processing), ובעברית 'עיבוד אינפורמציה בצורה אדפטיבית/מסתגלת'. תיאוריה זו גורסת שקיימת חוויה קשה שלא עובדה כראוי ולמעשה 'משתוללת' באופן בלתי נשלט במוחו של האדם ובכך משפיעה על חלק/מרבית/כל תחומי חייו. כל דבר המזכיר את החוויה הטראומטית בכל צורה שהיא, יוצר תגובה קשה מאוד שיכולה להתבטא במגוון רחב של תסמינים ולעיתים אף להגיע למצב של ניתוק ממה שקורה בהווה. לעיתים האדם לא מבין כי תגובתו נגרמת מהזיכרון של אותו אירוע או סדרת אירועים ורק יחווה את התגובה כהתפרצות זעם פתאומית, התקף חרדה או פאניקה, התכנסות פנימה, דיכאון וכו'. מתוך כך, מטרת הטיפול הינה לעבד כראוי את החוויה הטראומטית כך שלא תצוץ בצורה מציפה ובלתי נשלטת, אלא להביא לכך שזיכרון זה יישמר בצורה שניתנת לעיכול והתמודדות. עיבוד שכזה יביא לשיפור התפקוד והחוויה הפנימית של האדם במגוון תחומי חייו, שהושפעו עד כה בצורה קשה מהעיסוק המרכזי בחוויה.
עיבוד הזכרון הטראומטי
קיימות מורכבויות לא מעטות הדורשות הכנה ראויה על מנת שהאדם יצליח לעבד את הזיכרון הטראומטי בצורה נסבלת, שכן אם העניין היה כל כך פשוט הוא היה מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. העיבוד נעשה על ידי חיבור המצוקות והקשיים לכוחות הטמונים בנפשו של האדם, ולצורך כך יש צורך לוודא שהכוחות חזקים דיים על מנת לאפשר התקדמות (Russell & Figley, 2012). לצורך כך יש צורך בהכנה נכונה לפני תחילת העיבוד כך שלמטופל יהיו מספיק כוחות להתמודד והסיכון להגיע למצבים מזיקים יפחת (Van Der Hart et al, 2014). בהכנה זו המטופל ממלא את ארגז הכלים שלו במגוון טכניקות שיסייעו לו להתמודד בצורה טובה יותר עם התסמינים שלו כגון הרפיית שרירים ודמיון מודרך להתמודדות עם הצפה וחדרה (Leeds, 2009) או קרקוע (חיבור לכאן ועכשיו) באמצעות תרגיל 4 יסודות (2007Shapiro, ) המיועד למצבים בהם יש נטייה להיגרר למחשבות חודרניות (מציפות) או קושי להתנתק מהעבר.
קיימת חשיבות לדעת מתי המטופל כבר מוכן להתחיל את תהליך העיבוד ומתי יש להמשיך בהכנה ובניית הכוחות. בעוד שמעבר לעיבוד מוקדם מדי מהווה סיכון להצפה ומצב שבו המטופל מתקשה להתמודד בטיפול (אחת הסיבות שמטופלים נושרים מטיפולים), המתנה בשלב ההכנה ללא התקדמות לעיבוד עלולה לתקוע את ההתקדמות ובכך ליצור תסכול אצל המטופל. לפיכך, המעבר לעיבוד מתבצע כאשר המטופל חש בטוח מספיק שמסוגל להתמודד עם ההצפה במידה ותבוא, בעוד התמקדות בהכנה תתבצע כאשר המטופל חש מוצף או חושש מפני הצפה. למעשה, העבודה נעה הלוך ושוב בין שלב הכנה לשלב העיבוד באופן שוטף ובכך מתקדם הטיפול. במצבים פחות מורכבים אין צורך לחזור להכנה והיא מתבצעת רק בתחילת הטיפול ליתר ביטחון. כאן ברצוני להדגיש את העניין שלאורך הטיפול המטופל אמור להרגיש בשליטה מלאה של מה שקורה ומצליח להתמודד בצורה מסתגלת. זהו בעצם תפקידו העיקרי של המטפל.
הביסוס המחקרי לטיפול בפוסט טראומה באמצעות EMDR
EMDR הינה שיטת טיפול שנגלתה בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות ה90 השתכללה ונחקרה כך שבשנת 1995 כאשר הAPA (האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה) יזמה פרויקט של קביעת מידת התמיכה האמפירית (הוכחה מחקרית) של שיטות טיפול שונות לאוכלוסיות שונות, EMDR מוגדרת השיטה היחידה ש"תקפה אמפירית" לטיפול בפוסט טראומה. בסוף שנות התשעים מאמרים שסוקרים מטה-מחקרים (מחקרים על מחקרים) קובעים כי EMDR הינה השיטה היעילה ביותר בטיפול בפוסט טראומה (שפירא, 2001). כיום ישנם טענות לכאן ולכאן מהי השיטה היותר יעילה לטיפול בפוסט טראומה שכן קיימת תמיכה אמפירית רבה מאוד ל- PE (טיפול בחשיפה ממושכת) (Van Minnen et al, 2012), ובמחקרים משווים, נמצא כי התוצאות והיעילות די דומים בין EMDR לPE(Power et al, 2002; Rothbaum, Astin, & Marsteller, 2005) ול-CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) ממוקד טראומה (Seidler & Wagner, 2006). בכל מקרה, ברור לכולם כיום כי EMDR היא מהשיטות היותר יעילות לטיפול בפוסט טראומה. לאחר פיתוח השיטה מהשטח וההוכחה שהיא עובדת, התפתחה התיאוריה שמסבירה מדוע היא עובדת. תיאוריה זו נקראת AIP(Shapiro & Laliotis, 2015) אשר מסבירה בצורה מדויקת את הרציונל מאחורי השיטה שהוא "עיבוד מידע בצורה מסתגלת" (Adaptive Information Processing), ומתייחס גם לעובדה שהעיבוד הבילטרלי (דו-צדדי) יכול להתבצע לא רק על ידי תנועות עיניים אלא גם באמצעות צלילים ו/או מכשיר רטט.
במאמרים הבאים, נתאר את שלבי הטיפול המקובלים. הקליקו כאן כדי לקרוא את תיאור שני השלבים הראשונים של הכרות והכנה מתוך שמונת שלבי הטיפול בפוסט טרואמה באמצעות שיטת EMDR
מקורות
שפירא, א. (2001) האפקטיביות של ה-EMDR: תגובה. "עיתונפש" אוג' 2001.
Leeds, A. M. (2009). Resources in EMDR and other trauma-focused psychotherapy: A review. Journal of EMDR Practice and Research, 3(3), 152-160.
Power, K., McGoldrick, T., Brown, K., Buchanan, R., Sharp, D., Swanson, V., (2002). A controlled comparison of eye movement desensitization and reprocessing versus exposure plus cognitive restructuring versus waiting list in the treatment of post-traumatic stress disorder. Clinical Psychology and Psychotherapy, 9, 299–318
Rothbaum, B. O., Astin, M. C., & Marsteller, F. (2005). Prolonged exposure versus eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) for PTSD rape victims. Journal of traumatic stress, 18(6), 607-616.
Russell, M. C., & Figley, C. R. (2012). Treating Traumatic Stress Injuries in Military Personnel: An EMDR Practitioner's Guide (Vol. 46). Routledge.
Seidler, G. H., & Wagner, F. E. (2006). Comparing the efficacy of EMDR and trauma-focused cognitive-behavioral therapy in the treatment of PTSD: a meta-analytic study. Psychological medicine, 36(11), 1515-1522.
Shapiro, F., & Laliotis, D. (2015). EMDR Therapy for Trauma-Related Disorders. In Evidence Based Treatments for Trauma-Related Psychological Disorders (pp. 205-228). Springer International Publishing.
Shapiro, E. (2007). 4 Elements Exercise. Journal of EMDR Practice and Research, 2, 113–115.
Van der Hart, O., Groenendijk, M., Gonzalez, A., Mosquera, D., & Solomon, R. (2014). Dissociation of the Personality and EMDR Therapy in Complex Trauma-Related Disorders: Applications in Phases 2 and 3 Treatment. Journal of EMDR Practice and Research, 8(1), 33-48.
Van Minnen, A., Harned, M. S., Zoellner, L., & Mills, K. (2012). Examining potential contraindications for prolonged exposure therapy for PTSD. European Journal of Psychotraumatology, 3.